קיימים דשנים מסוגים שונים וכולם אמורים לספק בסופו של דבר את אותם יסודות הזנה לצמח,או חלקם. ההבדלים בין הדשנים השונים יכולים לבוא לידי ביטוי במקורות הדשן, במצב הצבירה, בטכנולוגיית הייצור, בהרכב ובצורת היישום.
להלן סוגי הדשנים העיקריים:
דשנים גרגיריים המופקים ממכרות כמפעלי ים המלח ופוספטים בנגב וכן כאלה המופקים בתהליכים כימיים בתעשיה. קיימים דשנים המכילים יסוד הזנה בודד או מספר יסודות יחד. דשנים אלה מיושמים בחקלאות על ידי פיזור רוטורי מהקרקע או מהאויר או שמומסים במים ומיושמים כדשן נוזלי דרך מערכת הטפטוף או ההמטרה.
מיוצר במפעל מערבוב דשנים מסיסים ומים. הדשן הנוזלי משווק לחקלאות במיכליות ענק ומיושם על ידי משאבות דישון למערכות הטפטוף ומשם לצמח. רוב החקלאות בישראל משתמשת בדשן נוזלי. קיימים גם דשנים נוזליים ממקורות טבעיים.
כדי לדייק את אספקת הדשן לצמחים וכדי להפחית את עבודת היישום, פותחה טכנולוגיה מתקדמת המשחררת את הדשן במשך שנה שלמה או במשך חצי שנה. מטמינים את הדשן מתחת לטפטפת באזור הצמח ובמשך כל תקופת פעילותו של הדשן, יסודות ההזנה משתחררים באופן רציף ואחיד. אוסמוקוט היה הדשן בשחרור מבוקר הראשון שפותח והוא נחשב למוביל עד היום. טכנולוגיית אוסמוקוט בנויה על גרעין דשן מסיס המכיל את יסודות ההזנה וכן ציפוי המווסת את קצב השחרור של הדשן לקרקע.
מקור החנקן אוריאה עובר תהליך תעשייתי בו מולקולות האוריאה הופכות לפולימרים בעלי שרשראות כימיות ארוכות במספר אורכים. כדי שהאוריאה בשרשראות הארוכות תשתחרר לצמח, יש צורך שבקטריות הנמצאות בקרקע יפרקו אותן חזרה לאוריאה. טכנולוגיה זו מתאימה למשכי זמן של עד חודשיים ונחשבת יעילה מאוד למידשאות.